כשהגעתי לתיכון לחרשים, אחת המורות הציגה בפניי את רוני, בת 17. שאלתה הראשונה של רוני אליי הייתה: "יש לך בעיות ראייה?" השבתי בחיוב.
רוני שמחה לראות שאני צעירה, בת 28. היא הייתה בטוחה שאהיה הרבה יותר מבוגרת ממנה ושלא נצליח לתקשר. התחלנו להכיר זו את זו ורוני סיפרה לי על בית הספר שלה ועל משפחתה. היא שאלה הרבה שאלות על תסמונת אשר וראיתי שהיא מאוד מוטרדת וזקוקה למידע. רק חודשיים קודם לכן נודע לה שיש לה תסמונת אשר והיא לא האמינה שזה קורה לה. היא נבדקה משום שבת דודתה, שהייתה בהריון, גילתה שהיא נשאית והמליצה לאמא של רוני לבדוק אותה.
עניתי על כל שאלותיה של רוני. היא אמרה שמאז גילתה שיש לה את התסמונת, היא אינה מצליחה להירדם בלילות. היא סיפרה גם שהחבר שלה מתחיל להתרחק ממנה מאז שאמרה לו בטעות שעד גיל 20 היא תתעוור.
הוקל לרוני כששמעה שגם לי יש תסמונת אשר ושהיא יכולה סוף סוף לחלוק את רגשותיה. אמרתי לה שלמרות הכל, המשכתי בחיי: התנדבתי לצה"ל, למדתי לתואר ראשון, התחתנתי וילדתי ילדים. היא החלה להבין שגם היא תוכל לעשות כל מה שתרצה. רוני היא תלמידה טובה ואני יודעת שיש לה מוטיבציה להצליח. היא שאלה מתי ניפגש שוב וקבענו את הפגישה הבאה. ביקרתי בביתה ונפגשתי עם אמה, שלקחה קשה מאוד את הבשורה על האבחנה. אמרתי לה שגם אמי הגיבה כך. אני חושבת שרוני תוכל להיעזר מאוד בפגישות עמי במהלך החודשים הקרובים.
